האם יש קשר בין מסע למסע בפרשת מסעי?

הפסוק בקהלת מלמד אותנו איך לחיות: 'עמל הכסילים תגיענו אשר לא יגע ללכת אל עיר' הכסיל  עמל, אבל לא בדרך הנכונה והמסודרת. הכסיל לא חושב כיצד והיכן להשקיע את העמל, אלא העמל לוקח אותו למקומות הלא נכונים. 

הכסילות מובילה את הכסיל להשקיע את האנרגיות במקומות הלא נכונים, כל זאת מפני שהעמל לא מסודר .

החכם לעומת הכסיל, שומר על שלוות הנפש גם תחת רגעי עמל ולחץ, מה שנותן לו שיקול דעת נכון גם בתוך העמל והיגיעה, המטרה והמצב האידאלי לא נעלמים מנגד עיניו גם ברגעי עמל וכאב.

ארבעים ושתים תחנות ומסעות שזורים זה בזה, בין התחנה למסע, בין מסע למסע, ובין תחנה לתחנה:

משמעות המסע: פעולה וגבורה, משמעות התחנה: מנוחה ורחמים, כך נבנה עם ישראל במדבר וכך הם חייו של היהודי השלם, בשלווה וסדר מופתי הוא מנהל את חייו ללא תזוזה מרעשי רקע בגלל קושי חיצוני רגעי. החכם משלב את המנוחה והמסע למהלך חיים אחד.

האדם צריך לחיות לא רק כ'מגיב לאירועים' או כפועל לפי הרגשה רגעית. נכון, לא הכל בשליטה של האדם, יש אירועים לא מתוכננים או הזדמנויות רגעיות שצריך לקפוץ אליהם כלשון הפסוק 'ידו שלח ידו מן ומעי קמו עליו'. אבל עם זאת לעולם לא לתת לפגיעה חיצונית להפריע למהלך חיים פנימי ומהותי.

בדיוק מסיבה זו הכסיל חי את דרישות הסביבה, הוא מגיב לאירועים ולא בונה את מסע חייו כתחנות מחוברות זו לזו.           

החכם מוגדר בתורת ישראל 'איש אשר רוח בו' כזה שמבין כי חיזוק הרוח הפנימי שווה כל השקעה, גם כזאת שמושכת מבטים מוזרים מהסביבה הקרובה והרחוקה, בדיוק כמו שהמדרש אומר על יהושע בן נון שנקרא איש אשר רוח בו אף שחלק מבני ישראל קרו לו 'כסיל' בעת שלא מש מן האהל.

איש אשר רוח בו, לא נבהל מתגובה או מאמירה של אדם אחר, יהיה מי שיהיה. הוא חי את מסעיו ללא שהפרעה כל שהיא, תמנע את המנוחה והחניה שלו.

אגב, הכסיל פועל ומונע ממוטיבציה שלילית, כזאת שדורשת ממנו רק הישגים לחפות על הכאב אבל לעולם לא להנות מהדרך ומהמסע.  בעל החכמה יודע להתחבר לטוב ולהגיע לשלמות גם במסע וגם כאשר אין הישג.

המסע הוא לא אמצעי, אלא גם מטרה, גם המסע הוא חלק מההנאה ודרך החיים. רק כך אפשרי להתחבר למסע אחריו.

מסע הוא לא אירוע בודד אלא חלק מרכזי באורחות החיים.